פסק-דין בתיק תא"ק 29261-09-12

1.         הנתבעת ניהלה אצל התובע חשבון, בו הועמדו לה אשראי והלוואות. בחשבון נותרה חובה בסך 22 ש"ח ובהלוואות חובה של  110,626 ש"ח. הנתבע ערב להתחייבויות הנתבעת להחזר ההלוואות. מכאן התביעה, בסדר הדין המקוצר.

2.         הנתבעים מבקשים להתיר להם להתגונן, על יסוד הטענה כי ביקשו להסדיר החוב. הנתבעת נקלעה לקשיים כספיים והיא חבה כספים לנושים שונים. הנתבע טוען כי ערבותו בטלה, כיוון שנלקחה בתחבולה, משום שהתובע הסכים לאפשר לנתבעת להסדיר את החוב, תוך שהתנה זאת בערבות הנתבע, אך התברר שבפועל לא הועמדה לנתבעת הלוואה. באין הלוואה, אין הערבות לה תקפה.

3.         הבקשה נתמכה בתצהיר הנתבע בלבד. התצהיר קצר ולאקוני ואינו תומך בכל העובדות אשר נטענו בבקשה. הנתבע מצהיר על העובדות והטענות הבאות:

א.         מדובר בתביעה קנטרנית, שהתובע מיהר להגישה, למרות שהנתבע הודיע כי הוא מוכן להסדיר החוב.

ב.         הנתבעים נקלעו לקשיים כספיים וחייבים לנושים שונים.

ג.          אם התובע לא יצעד לקראת הנתבעים, יאלצו לפנות להליכי פשיטת רגל, משום שאין בידם לשלם חובותיהם.

            עינינו הרואות כי הנתבע לא חזר בתצהירו על הנטען בבקשה, לעניין תוקפה של ערבותו או לעניין אי העמדת הלוואות.

4.         התובע הודיע כי הוא מוותר על החקירה הנגדית והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

5.         הלכה היא כי אין הנתבע זכאי להתגונן בטענה עובדתית שלא אומתה בתצהיר. אין די בציון העובדות בבקשה גופה וגם אם תבוא טענה בבקשה, יש להתעלם ממנה כל עוד איננה מאומתת בתצהיר הנתבע. טענות הנתבע שהובאו בתחומיה של הבקשה אינן מהוות הגנה במשפט. תצהיר הנתבע הוא אשר בא במקום ההגנה (תקנה 211 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). על כן, לא הטענות שפורטו בבקשה ליתן רשות להגן יהוו את ההגנה, אלא רק אותן טענות שהובאו במפורש בתצהיר (ד. בר אופיר "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שמינית 2006, בעמ' 157).

6.         זאת ועוד, הלכה ידועה היא כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולהיכנס לפרטי הפרטים של הגנתו, אחרת לא יעלה בידו להציג תשתית עובדתית ממנה נגזרת הגנתו ודינה להידחות.

7.         במקרה דנא, שומה עלי, לנוכח ההלכות האמורות, להתעלם מטענת אי העמדת הלוואות ואי תקפות הערבות. טענות אלה נדחות.

            יתר הטענות אינן מצדיקות ליתן רשות להגן. קשיים כלכליים - עם כל ההבנה למצב הנתבעים - אין בכוחם להוות הגנה כנגד עצם התביעה. לכל היותר, יש בהם עילה לכאורה לקבוע כי החוב הפסוק יפרע לשיעורין, בהתאם ליכולת הכלכלית.

            הטענה כי התובע מיהר להגיש תביעתו (הגם שלא מיוחס לתובע חוסר תום לב בהגשת התביעה), איננה מפורטת כלל ועיקר. ברי, כי אין נתבע רשאי להתגונן בטענה שהציע להסדיר החוב, מבלי שיפרט מתי נדרש הפירעון לראשונה, מתי ולמי פנה בהצעה להסדירו, מהם פרטי ההסדר המוצע, איזו תשובה  קיבל, אם בכלל, להצעתו ומתי זו התקבלה.

            בהעדר כל האמור עסקינן בטענה כללית וסתמית, שנטענה מן הפה ולחוץ,  ואין בה כל ממש.

8.         אשר על כן, דין הטענות להידחות.

            ניתן פסק דין על פי התביעה וב"כ התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.

            יצוין, כי התרשמתי שהבקשה הוגשה לשם הגשתה, מתוך ניסיון להימנע מקבלת פסק דין, עד למועד בו יפנו הנתבעים להליכי פשיטת רגל, או לחילופין, יפעלו להסדר החוב. אינני סבורה כי מלכתחילה ביקשו להציג הגנה של ממש, אלא "להרוויח" זמן בלבד.

            עד כה לא התקבלה כל הודעה על שהוגשה בקשה לפשיטת רגל, או שניתן צו לכינוס נכסים. מאידך, לא הוגש הסדר פשרה.

            לפיכך, אני מוצאת לחייב הנתבעים בהוצאות, בגין הגשת הבקשה כפי שהוגשה ולאור דחייתה, בהוצאות בסך 7,500 ש"ח.